פסק-דין בתיק ת"א 1277/99

1.         התובע מבקש כי יוצהר שהוא הבעלים של 381 חלקים מתוך 960 חלקים בנכס המקרקעין הנמצא ברח' אלח'אנקא ברובע הנוצרים בעיר העתיקה בירושלים, נכס שזכויות התובע בו כבר רשומות בלשכת רישום המקרקעין בירושלים בספר 54 דף 168 (להלן - " הנכס"). הנכס הוא חלקת מקרקעין בשטח 132 מ"ר ועליה מבנה בין שתי קומות. בקומה הראשונה מצויות שתי חנויות ובקומה השניה דירת מגורים.

2.         בשלב קדם המשפט הבהיר בא-כוח התובע, כי התובע הוא הבישוף האנגליקני בירושלים, בתפקידו כנאמן (מותוואלי) של הקדש (ווקף) המנוח עודה עזאם (עמ' 10 לפרוטוקול). הבהרה זו ניתנה לנוכח שאלות בנוגע לאישיותו המשפטית של ההקדש עצמו. 

כאמור, התובע מעונין כי יוצהר שהוא הבעלים של 381 חלקים מתוך 960. התובע מודה, כי גם לנתבעים בעלות בנכס, בשיעור של 560 חלקים מתוך 960 חלקים, ואילו הבעלות ביתרת החלקים בנכס - 19 חלקים - רשומה על שם צד שלישי, מי שהיה הנתבע מס' 5, והתביעה נגדו נמחקה.

הנתבעים, או מי מהם, מחזיקים בפועל בחלקים מהנכס. לטענת התובע, מכיוון שהנתבעים אינם בעלי מלוא הזכויות בנכס, אביהם המנוח, מטרי עטאללה (להלן - " המנוח"), שכר מהתובע את חלקי הנכס שלא היו בבעלותו.

3.         בכתב ההגנה המתוקן ובתביעה שכנגד מוכחשת הטענה לפיה התובע הוא בעל זכויות בנכס. בין היתר נטען על ידי הנתבעים, כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין בספר 54 בדף 168, בו רשומות זכויות התובע, כלל אינו מתייחס לנכס, וכי הנתבעים הם בעלי זכויות בעלות בנכס בשיעור של 88 אחוזים (ולא רק בשיעור של 53.33 אחוז, שהם 560 מתוך 960).

הנתבעים טוענים, כי נספח א' לכתב התביעה, שטר ההקדש שנערך בבית הדין השרעי בירושלים ביום 18 לחודש רג'ב שנת 1293 להיג'רה (1876) (להלן - " שטר ההקדש"), אינו קביל כראיה, ומכל מקום אין הוא יכול להוות בסיס לטענת הבעלות של התובע בנכס.

עוד נטען, כי רישום זכויות התובע בפנקסי המקרקעין, שנעשה, כרישום ראשון, בשנת 1938, אינו תקין, בין היתר מכיוון שזוייפו חתימותיו של מי שהיה אותה עת בעל רוב זכויות הבעלות בנכס (זכויות אשר, כנטען, הן עתה בידי הנתבעים). הנתבעים תוקפים את תקינות הרישום גם מבחינה זו ש"הצהרות המוכתרים", המצויות בתיק לשכת רישום המקרקעין, אינן מספיקות לצורך ביסוס טענת התובע ורישום הזכויות על שמו.

הנתבעים, באמצעות בא-כוחם דהיום, עו"ד גורן, מפנים לשורה לא קצרה של סתירות, תמיהות ושאלות, המתגלות, לטענתם, כאשר מעיינים היטב במסמכים ששימשו את הממונה על המרשם כאשר נרשמו הזכויות על שם התובע, ובכלל זה הצהרות המוכתרים ושטר ההקדש.

לטענת הנתבעים, המנוח הוטעה בעבר לחשוב שהתובע הוא בעלים של 381 חלקים מתוך 960 חלקים, כתוצאה מהטעייה מצד הבישוף האנגליקני דאז,  נג'יב קובעין, כאשר המנוח נישא לבת העדה האנגליקנית. בתביעה שכנגד עתרו הנתבעים למחיקת הרישום הראשון שנעשה על שם התובע בשנת 1938 (תיק רישום מקרקעין מס' 938/38).

4.         הרקע להליך דנן נסקר בהרחבה בהחלטה מיום 16.3.05 (עמ' 75-92 לפרוטוקול; להלן- " ההחלטה המקדמית"), ואין לי אלא להפנות לאמור בה.

יצוין בתמצית, כי בין התובע לבין המנוח החלו להתנהל הליכים משפטיים עוד בשנת 1985, שבתחילה התייחסו למערכת היחסים שבין התובע, כבעל זכויות בעלות בחלק מהנכס, לבין המנוח, כדייר מוגן. בגדרם של הליכים אלה הושגו הבנות, כי השותפות בבעלות בנכס תפורק, ואף נקבע מנגנון לפירוק השיתוף. אלא שבשלב מסוים נפטר המנוח, והנתבעים, יורשיו, התכחשו להבנות וטענו לביטול ההסכמות אליהן הגיע המנוח. במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דין שניתן בבית משפט השלום (השופט יואל צור) בהליך בו נדונה טענה אחרונה זו (ע"א 477/95), הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הסדר הפשרה ופסקי הדין שניתנו בהליכים שבהם נדון פירוק השיתוף (ת"א 10166/81 ו-ת"א 1414/86 בבית משפט השלום בירושלים), "ייקויימו וייושמו כלשונם", ובלבד שתחילה יקבל התובע פסק דין לפיו הוא הבעלים של 381 חלקים מתוך 960 חלקים בנכס (ראו סעיף 4 להחלטה המקדמית).

נמצא, כי כדי לממש את ההבנות ופסקי הדין שגיבשו את הסדר פירוק השיתוף, הוטל על התובע להגיש את התביעה דנן, בה הוא עותר לפסק דין הצהרתי כמפורט לעיל.

5.         בהחלטה המקדמית נפסק, כי הנתבעים אינם זכאים לטעון שחלקם בזכויות הבעלות בנכס עולה על 560 מתוך 960 חלקים. עוד נקבע בהחלטה זו, כי תצהיר חתום בידי המנוח, שהוכן בקשר עם אחד ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, הוא ראיה קבילה (סעיף 10 להחלטה המקדמית). נותרה לדיון המחלוקת הנוגעת לזכויותיו של התובע עצמו.

6.         גם השלבים הראשונים של ההליך דנן תוארו בהרחבה בהחלטה המקדמית, וכאן יצויינו רק עיקרי הדברים.

הטענה העיקרית בכתב ההגנה המקורי, אשר הוגש מטעם הנתבעים על ידי בא-כוחם הקודם עו"ד חנן רובינשטיין, היתה, שלתובע אין כל זכות בנכס, וכי הרישום שנעשה בספרי המקרקעין בנוגע לזכויות התובע, אינו מתייחס לנכס נשוא המחלוקת.

באותו שלב הוסכם, כי תוזמן, כעדה מטעם בית המשפט, הגב' צביה לוי, שהיא עובדת ותיקה באגף רישום והסדר מקרקעין, בלשכת רישום המקרקעין בירושלים. הגב' לוי אכן מסרה עדות ונחקרה על ידי שני הצדדים. לאחר עדותה, אליה אתייחס בהמשך, בחרו הנתבעים להחליף את ייצוגם, ואף ניתנה להם רשות לתקן את כתב ההגנה (התביעה שכנגד הוגשה בגדרו של כתב ההגנה המתוקן).

בכתבי הטענות המתוקנים העלו הנתבעים, לראשונה, טענות כנגד תקינות רישום זכויות התובע בעת שנעשה הרישום הראשון בשנת 1938. יצוין, כי טענות אלה גם לא הועלו בעבר, בעת שהתנהלו ההליכים הקודמים שבין התובע לבין המנוח והנתבעים. אגב, טענות אלה אף אינן מתיישבות עם טענותיהם האחרות של הנתבעים, לפיהן הזכויות הרשומות על שם התובע בספרי המקרקעין מתייחסות לנכס אחר מזה שלנתבעים יש בו זכויות.

7.         מטעם התובע הוגש תצהירו של מר נביל זועמוט, המנהל את נכסי הכנסיה האנגליקנית מאז שנת 1982, וכן תצהירו של מר שוקרי אנטון לורנס, שאביו המנוח רכש זכויות של דייר מוגן באחת החנויות בנכס. מר לורנס הצהיר, כי אביו המנוח, ולאחר מכן הוא עצמו, שילמו דמי שכירות הן לתובע, בשיעור של 381 מתוך 960 חלקים, והן למנוח (מורישם של הנתבעים). מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע מס' 4 (להלן - " הנתבע").

תצהירים אלה הוגשו בטרם תוקנו כתבי הטענות. לאחר התיקון, וכתוצאה מטענת זיוף במסמכי רישום המקרקעין שהעלו הנתבעים, הוגשו חוות דעת של מומחים בנושא זיהוי כתב יד, כפי שיפורט להלן (ראו החלטה מיום 12.9.05, עמ' 97-99 לפרוטוקול). הוחלט, כי במידה ותתחייב השלמת העדויות הראשיות כתוצאה מהתיקון, השלמה זו תיעשה בעדות בעל-פה, מבלי שהצדדים יגישו תצהירים משלימים.